בסוף אפריל השנה, מייסד ה-memobottle, ג'סי ליוורת'י, יצא לטרק לאורך 800 ק"מ על פני ההרים והמישורים של ספרד בקמינו דה סנטיאגו המתמשך.

היום הראשון לקח אותו על הפירנאים המתישים, מסנט ז'אן פייד דה פורט בצרפת מעבר לגבול לספרד. עמוק בתוך חבל הבאסקים, באמצע הדרך לפסגה, עם ערימות שלג על הקרקע וערפל הבוקר המקיף את הגבעות כמו שמיכה (בעצם סצנה מלכותית מסרט אמנותי). ג'סי נתקל בעולה לרגל מכוסה מכף רגל ועד ראש בציוד צילום. כנראה הייתה סיבה לכך שהבחור הזה נשא מעל 18 ק"ג של ציוד כולל ארבע עדשות, שלוש מצלמות SLR ופולארויד במעלה ההר.

הצליין הזה היה קונור מק'קרקן.

מהר מאוד התברר שקונור לא רק הלך על הקמינו בעצמו, הוא היה במשימה. הוא היה במסע נוודים כדי להתחיל שיחה, שיחה גדולה ממנו, על בריאות הנפש.

היכרות עם Project Pilgrim.

קונור מה היית בחיים הקודמים שלך?

גדלתי בוונקובר, קנדה כילד נורמלי בדרך כלל ששיחק את כל ענפי הספורט הפופולריים ותמיד היה לו אהבה למוזיקה. פעילות גופנית תמיד הייתה הפקת מתחים גדולה עבורי וזה תמיד החמיא לתשוקה שלי לצילום שדחפה אותי לחקור את השממה הבריטית קולומביה בכל הזדמנות שהיתה לי. מאז שהייתי נער יכולת למצוא אותי מטייל בהרים או קמפינג עמוק ביער בימי החופש שלי או בסופי השבוע. החוץ והפעילות הגופנית הם משהו שקבוע באישיות שלי ואני לוקח כל הזדמנות שמציעים לי לשים את עצמי ולחקור.

צילום: קונור מקראקן | מייסד Project Pilgrim, צלם וצליינים לכל החיים.

מה החוויות שלך עם בריאות הנפש וכיצד הצילום עזר לך?

בריאות הנפש הפכה לרווחת לראשונה בחיי כשנכנסתי לאוניברסיטה. הייתי במקום חדש בעיר שבה לא הכרתי אף אחד וכמו כולם, היה לי ממש קשה ליצור מערכות יחסים חדשות. גיליתי שאבודד את עצמי בחדר המעונות היחיד שלי כדי למנוע מעצמי להיות במצבים שבהם אנשים פוגשים אחרים. כל זה הגיע לשיא בשנה השנייה שלי בלימודים, שם גיליתי שאמנע מלהשתתף בשיעורים או להתרועע בגלל הסיכון לפגוש אנשים חדשים. זה גרם לי להכנס לדיכאון ועד מהרה הציונים שלי התחילו לרדת והחלטתי שעדיף לעזוב את בית הספר כדי לקבל עזרה. אז הלכתי הביתה והנחתי את עצמי בדרך לקבלת עזרה. גיליתי בגלל שכבר לא למדתי בבית הספר והיה לי יותר זמן פנוי מאי פעם, בחרתי להעסיק את עצמי בתחביבים ופעילויות חדשות. אחד הדברים שבחרתי לעשות היה צילום ואז שקעתי בו לראשונה. כל יום הייתי מצלם וזה הפך להיות מעין תרפיה בשבילי להיות מסוגל לברוח מהמחשבות שבתוך הראש שלי. המיומנות שלי גדלה באופן אקספוננציאלי ועד מהרה הצלחתי לתאר רגש מסוים שהרגשתי או מצב רוח שהייתי בו באמצעות תמונה. אני מאוד אוהב את היכולת הזו להראות לאחרים מה אני מרגיש ומאז זה דחף אותי להמשיך להצטיין בצילום.

 צליין: פילאר מארגנטינה

למה בחרת בקמינו דה סנטיאגו, למה החלטת ללכת 800 ק"מ ברחבי ספרד?

בחרתי בקמינו דה סנטיאגו בעיקר בגלל שרכבתי עליו כחלק מחופשה משפחתית שלוש שנים קודם לכן. ידעתי מניסיוני ברכיבה על אופניים שהקמינו הוא מקום שאנשים הלכו כדי לקחת הפסקה מהחיים ושהאנשים שפגשת בדרך תמיד שמחו לדבר על כל דבר. זה דחף אותי לעשות את Project Pilgrim on the Camino כי רציתי להתחבר להתבוננות פנימה זו שכל עולי הרגל חוו. האמנתי שאם אוכל לתפוס אנשים ברגע של הרהורים עמוקים יהיה להם משהו חזק להגיד וזה מרגש אותי. מלבד אופי ההתבוננות הפנימית לאורך הקמינו, רציתי לאתגר גם את עצמי. עם הדיכאון שלי זה יכול להיות מתיש. כשאני במצב הכי גרוע שלי, אני יכול לעבור ימים בלי לקום מהמיטה או להתרועע, והקמינו היה הדרך שלי לעשות סיבוב ניצחון על הדיכאון שלי. ידעתי שאם אוכל לקום כל יום ופשוט להמשיך ללכת, אני אהיה בסדר. במקרה זה היה די קשה לפעמים, אבל עברתי את 800 הק"מ שלי ללא פגע, ואני כל כך שמח עם הבחירה שלי לעשות את העלייה לרגל הזו.

עולי רגל: פייר מסנט מאלו, צרפת

ספר לנו עוד על Project Pilgrim?

כאשר הגיתי לראשונה את הרעיון מאחורי Project Pilgrim מוקדם יותר השנה, לא הייתי בטוח מה הייתה המטרה הכוללת שלי של היוזמה. ידעתי שאני רוצה לגרום לאנשים לדבר על בריאות הנפש וידעתי שיש לי דרך לעשות את זה, אבל מה שלא ידעתי זה ההשפעה שתהיה לי בסופו של דבר על אנשים. הפרויקט שלי הגיע ליותר מ-300,000 אנשים מכל העולם ועשרות מאותם אנשים, רבים שאני לא מכיר, יצרו איתי קשר ושיבחו אותי על המאמצים שלי. הם אהבו איך הצלחתי לגרום לדמויות ציבוריות בולטים לדבר בפתיחות על בריאותם הנפשית ואיך האנשתי את הנושא. נאמר לי שהפרויקט שלי הראה שגם לאנשים שאין להם אבחנות או שאינם מטופלים בתרופות יש בריאות נפשית ושהקול שלהם חשוב בשיחה. האמונה הכי גדולה שלי היא שאם אנחנו רוצים שבריאות הנפש תהיה שיחה יומיומית, אנחנו צריכים לגרום לכולם ולכל מי לדבר על זה.

"זה לא משנה מאיזה מין, גזע, גודל, תרבות או ארץ אתה. בעיני, הקול שלך חיוני בשיחה הזו".

מצאתי את זה נכון במיוחד בקמינו, שם נדחקתי מאזור הנוחות שלי לפגוש אנשים מרחבי הפלנטה. נחשפתי לכל מיני שפות ותרבויות והמטרה שלי לגרום לאנשים לדבר על בריאות נפשית השתלמה. זה השתלם במובן שהייתי קורא לפרויקט צליינים בקמינו דה סנטיאגו הצלחה ושאני גאה בספר שהכנתי ובחומר שהצלחתי להפיק.

עולה לרגל: אסף מישראל

מה היו החוויות הטובות והגרועות ביותר שחווית בקמינו?

הניסיון הטוב ביותר שלי בקמינו היה ללא ספק קשור לבריאות הנפשית שלי. בימים שקמו לטיסה שלי לאירופה סיימתי לכתוב את בחינות הגמר שלי לאוניברסיטה והייתי מאוד לחוץ. טסתי החוצה כמעט מיד לאחר שסיימתי ומצאתי את עצמי על הקמינו רק כמה ימים לאחר מכן. להיות על הקמינו, שבו אין דאגה בעולם גם מהמקום שבו תניח את הראש באותו לילה, זה בדיוק מה שהייתי צריך. גיליתי שלמרות ששבוע קודם לכן אולי הייתי מרותק למיטה עם חרדה ודיכאון, הצלחתי לשגשג בקמינו ולהשלים את פרויקט הצליין כמיטב יכולתי. נראה שהקמינו מקל על כל הסימפטומים של בעיות בריאות הנפש שלי והרגשתי שאני מאושר מתמיד. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהרגשתי ככה וזה אחד הזיכרונות הכי יקרים שלי מהטיול שלי ברחבי ספרד.

לחוויה הגרועה ביותר שלי, הייתי חייב לומר שזה היה אי שם בסביבות יום 20 של טיולים. 10 ימי הטיול הראשונים שלי היו נהדרים, אבל ביום ה-11 הרגליים שלי נכנעו לבסוף לשלפוחיות. כשעשיתי פרויקט צילום בקמינו נשאתי כמעט משקל כפול ממשקל הצליינים האחרים ורגלי לא יכלו להתמודד עם המשקל הזה. אחרי יום 11, כל יום היה מלא בשלפוחיות חדשות וכאבים בכפות הרגליים שלי וזה התחיל להתיש אותי. אני זוכר איפשהו בסביבות יום 20 שמאסתי כל כך בכך שהגוף שלי לא החזיק מעמד בשבילי. זה היה יום שצעדתי לבד על פני קילומטרים של שדות חקלאים בחום שלפוחית ​​וסוף סוף איבדתי את זה. כל כך רציתי להיות מסוגל להתמקד בפרויקט שלי ולעשות כמיטב יכולתי אבל הרגליים שלי האטו אותי לקצב זחילה ולא הצלחתי להדביק את הקצב או לדבר עם אחרים על בריאות הנפש. נמאס לי, עייף, כאב לי וקצת התמוטטתי בסביבות אמצע היום. לאחר מכן, הגעתי למסקנה שעלי לקבל את מצב הרגליים שלי אם ארצה אי פעם להשלים את הטיול הזה, וזה איפשר לי להילחם בקמינו מבחינה נפשית.

"עד הסוף, הרגליים שלי היו קטועות והגוף שלי התפרק, אבל הייתי גאה בעצמי ביכולת לדחוף את הגוף שלי מעבר לגבול שלי תוך כדי השלמת הפרויקט שלי".

צליין: רוב משפילד, בריטניה

איזה סוג של ציוד צילום לקחתם איתך לקמינו?

ציוד המצלמה שלי בקמינו היה די פשוט. זה היה הרבה יותר כבד מכל דבר שהייתי ממליץ עליו, אבל לסגנון הצילום שלי אני מרוצה ממה שסחבתי. 

Canon EOS 6D

50 מ"מ f/1.4

28 מ"מ f/1.8

85 מ"מ f/1.8

16-35 מ"מ f/2.8 ל'

הפריט היחיד שהלוואי שהבאתי היה מיני חצובה. לפעמים היו הזדמנויות צילום פנטסטיות אבל אף אחד בסביבה. אם הייתה לי חצובה הייתי יכול למקם תמונה בצורה מושלמת, כמו גם לצוץ בצד שלה לתוספת אפקט.

 צליין: ג'ין מסין.

יש לך עצה איך אנשים יכולים לדבר על בריאות מתכת?

עבורי, בריאות הנפש עד היום היא נושא לא קל לנהל עליו שיחה. לדבר על הבריאות הנפשית שלך יכול להיות מאוד פגיע וקשה, ורק לאחר כמה שנים של עשייה, כדי שאוכל לעשות זאת בנוחות. הייתי מציע לכל מי שרוצה להתחיל לדבר על בריאות הנפש להתחיל עם חבר קרוב ולבנות את זה משם. גיליתי שכאשר נאלצתי לעזוב את הלימודים בשנה השנייה שלי, לא סיפרתי לאף אחד מה בעצם עובר עלי. עם זאת, כשעזבתי את בית הספר וסיפרתי לכולם למה עזבתי, שמעתי מעשרות עשרות אנשים שהם עוברים משהו דומה לי. כל אחד יכול להתחבר לבריאות הנפש, לא משנה אם זה מניסיונו, מבני משפחה או חבר, וזה יכול למשוך אנשים לניהול שיחות על זה. כשאנשים שואלים אותי איך הם יכולים לעזור לחבר שעובר משהו הקשור לבריאות הנפש, אני אומר להם שהדרך הטובה ביותר להיות שם עבור מישהו היא להיות מסוגל להראות שאתה יכול להתחבר. זה לא להפוך את זה לבעיה "שלהם", אלא להראות שלצערי זה דבר יומיומי ושבשל כך יש עזרה זמינה.

אחד החלקים הקשים ביותר בהתמודדות עם בעיות נפשיות הוא לקבל את העובדה שאתה זקוק לעזרה ולהושיט יד. גיליתי שברגע שהושטתי יד, העבודה הכי קשה שלי הסתיימה ומשם הכל התחיל לעלות. לפעמים כל מה שאתה צריך לעשות הוא להתקשר לחבר ולהיות כנה לגבי משהו שאתה עשוי להרגיש או לעבור. גיליתי שלהיות כנה עם עצמך לגבי איך שאתה מרגיש ובתמורה להיות כנה עם החברים שלך, זו הדרך הקלה ביותר לעלות על המסלול להרגיש טוב יותר.

עולי רגל: ג'ייד וסלומה מקוויבק

עולי רגל: ג'סי ודיאנה מאוסטרליה

עולי רגל: פטריק מאיטליה

projectpilgrim.org
facebook.com/projectpilgrim
instagram.com/projectpilgrim

הזמן כעת זמין להזמנה ב: http://www.blurb.ca/b/7279390